ההשקעות הגדולות בתשתית מובילות מדינות להפקיד בידיים פרטיות את השליטה על המשאב החשוב ביותר לאדם - המים,חברות הענק: סואץ, 
ואוליה ותיימז כבר הצליחו לשים את ידן הכבדה על הברז של עשירית משוק המים העולמי, המגלגל סכום דמיוני של 400 מיליארד דולר בשנה ומה 
עושה ההפרטה לאזרח הקטן? לעיתים קרובות הניסיון מציג תמונה קודרת: עליות מחירים פראיות, תשתיות מוזנחות, תושבים צמאים למים נקיים, 
פרשיות שחיתות וממשלות כנועות והכסף? נשפך כמו מים.
אורית זרובבל 11:42 4/9/05 
 
"המים במאה ה-21 הם מה שהנפט היה במאה ה-20 - המצרך היקר שקובע את עושרן של אומות". כך קבע המגזין "פורצ"ן" כבר במאי 2000, וביטא אמונה, אך גם תקווה של יזמים, לפיה הדבר הבא בכלכלה העולמית הוא המים. 
ובעצם לא צריך להיות נביא כדי להגיע למסקנה הזו. הערכות האו"ם מדברות על מיליארד בני אדם בעולם שאין להם מים נקיים לשתייה; גורמים בשוק המים יודעים לספר, שהמספר כבר תפח למיליארד וחצי, כאשר קצב הגידול בביקוש למים במהלך המאה ה-20 היה כפול מקצב גידול האוכלוסייה. 
התחזיות הקודרות מסמנות את בעיית המים כאחת המשימות הדחופות העומדות כיום בפני האנושות. מדענים מעריכים, כי עד 2020 יהיה צורך בתוספת מים בשיעור של 32% לתושבי כדור הארץ הצמאים, והאו"ם צופה, שב-2025 יתמודדו שני שלישים מאוכלוסיית העולם עם מחסור במים. 
המים הם משאב טבעי וציבורי בעל חשיבות קריטית, ולכן ניהולם נמצא באופן מסורתי בבעלות הממשלות והרשויות המקומיות, שאינן ממהרות לוותר עליו. הסכומים האדירים הדרושים לצורך כך, כמו גם רצון הממשלות להקטין את ההוצאה הציבורית ולהצמיח משק מפותח המבוסס על עקרונות כלכליים גרידא, דוחפים יותר ויותר מדינות, נחשלות אך גם מפותחות, להפריט את מערכות המים שלהן ולהפקיד בידיים פרטיות את השליטה על המשאב החשוב ביותר לאדם. 
10% משוק המים העולמי כבר הופרטו, ועברו בעיקר לשליטת חברות הענק הבינלאומיות סואץ, ואוליה ותיימז. השוק מגלגל סכומים אסטרונומיים: שוק המים העולמי מוערך ב-400 מיליארד דולר בשנה, מהם 350 מיליארד דולר מתשלומי אזרחים ו-50 מיליארד דולר מפרויקטים שונים. 
הסכומים הללו הושגו ברובם על חשבון האזרח הקטן. סקירה של מספר מדינות, שבהן הופרט משק המים, מציגה תהליך דומה: השליטה מועברת לידיים פרטיות, התעריפים מזנקים בחדות, התושבים מנותקים מאספקת מים נקיים, ונאלצים להסתפק במקורות אחרים, מזוהמים בדרך כלל. 
בחלק מהערים ומהמדינות שהופרטו, התושבים מצביעים ברגליים. הם יוצאים להפגנות, משביתים את המדינה ולעיתים מצליחים לגרום להחזרת ניהול המים למגזר הציבורי. לא פעם זה קורה לאחר חשיפת פרשיות שוחד ולהטוטים חשבונאיים שניפחו את התעריפים. 
גם אוזלת ידן של הרשויות, שאמורות לפקח על הזכייניות הפרטיות, מתגלה לעיתים במערומיה. תשתית המים העירונית אינה מאפשרת תחרות, ואינה נותנת לציבור לבחור ספק אחד מבין מספר ספקים. התושבים נאלצים לסמוך על פיקוח הגופים הממשלתיים, אך לעיתים הם אינם עושים זאת או נגועים בשחיתות. 
מוסדות וארגונים בינלאומיים רבים כמו האו"ם, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, סבורים, כי הפקדת המים בידיים פרטיות משיגה תוצאות טובות יותר מהניהול הציבורי הלא-מקצועי. 
ההפרטה, הם טוענים, מצליחה כאשר הרגולציה יעילה והממשלה לא נגועה בשחיתות. נהנית מעידודם, נמצאת ההפרטה במגמת עלייה: אם ב-1990 הפריטו 12 מדינות את משקי המים שלהן, עשור אחר כך האמיר המספר ל-56 מדינות - 10% ממשקי המים בעולם. כאשר פוטנציאל הצמיחה גדול כל כך, לא פלא שחברות המים הגדולות ממהרות לתקוע יתד בכל שטח אפשרי, ולנצל בזריזות הזדמנויות עסקיות. 
בוליביה: המים חזרו למגזר הציבורי 
יותר מכל, הפרטת המים בבוליביה מלמדת על הסבל שהיא הסבה לתושבים במשך השנים, עד שהם הצליחו לעשות את הכמעט בלתי אפשרי ולנצח במלחמה שנראתה אבודה. לאחרונה הביסו הבוליביאניים את חברות המים הפרטיות, וגרמו להן להתקפל ולהחזיר את ניהול משק המים למגזר הציבורי. 
שלושה ימים הפגינו התושבים בעיר אל-אלטו, הסמוכה לבירה לה פאז, חסמו את הבירה בבריקדות והתעמתו עם כוחות משטרה וצבא שהגנו על מתקני חברת המים. המאבק נמשך עד שממשלת בוליביה הודיעה על הפקעת הזיכיון, שניתן בשנת 1997 לאגוואס דל אילימני, חברה-בת של סואץ, ועל החזרת השליטה במערכת המים והביוב לידיים ציבוריות. 
סואץ, בתגובה, הודיעה שלא תהסס לנקוט בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותה בכדי להגן על האינטרסים של בעלי המניות שלה. 
מאז הפרטת משק המים בבוליביה באמצע שנות ה-90, ספגו התושבים עליות תלולות בתעריפים. רבים נותקו במהלך השנים מאספקת מים נקיים, לאחר שלא עמדו בתשלום. 
זעם התושבים והצלחה לבטל זיכיון פרטי עשו כותרות כבר לפני יותר מ-5 שנים, בעיר השלישית בגודלה בבוליביה, קוצ"יבמבה. 
ב-1999 זכתה חברת אגוואס דל-טונארי, קונסורציום שנשלט על-ידי קונצרן בכטל האמריקני, בזיכיון על מערכת המים של קוצ"יבמבה, עיר שנדרשה בה השקעה רבה במערכות המים והביוב. את הסכומים הדרושים ביקשה הממשלה ללוות מהבנק בעולמי, וזה, כדרכו, דרש הפרטה כתנאי לקבלת ההלוואה. 
זמן קצר לאחר שאגוואס דל-טונארי השתלטה על מערכות המים, עלו התעריפים בחדות. בעוד שבכטל חזרה וטענה, כי מדובר בעלייה של 10% בלבד, הגיעו ההתייקרויות בפועל ל-60%-90%, וחשבונות המים בבתים רבים הגיעו ל-15%-20% מההכנסות. התושבים, שחלקם נאלץ לבחור בין מים, אוכל או הסקה, פתחו בפברואר 2000 במהומות והשביתו את העיר. 
נשיא המדינה דאז, הוגו בנזר, הכריז בתגובה על מצב חירום בקוצ"יבמבה, מינה את מפקד המשטרה המקומית למושל והעניק לו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות להפעלת הצבא והמשטרה, שלא היססו להשתמש בכוח ובגז מדמיע נגד המפגינים. עשרות תושבים נפצעו, והאלימות הגיעה לשיאה כשמפגין בן 17, ויקטור הוגו דזה, נהרג מכדור שירה איש כוחות הביטחון. 
האירגונים הלא ממשלתיים, שלקחו חלק פעיל בביקורת על הפרטת המים, פתחו במתקפת יחסי ציבור בארה"ב ובקנדה, וכיוונו את חיציהם בעיקר אל בכטל האמריקנית. 
מבול של אי-מיילים, שניתך על מערכות העיתונים, חברי קונגרס וסנטורים, העביר דיווחים על המתרחש בעיר וגרם להפעלת לחץ בלתי פוסק על החברה. באפריל 2000 החליטו הממשלה ובכטל לסגת מהזיכיון. 
באתר האינטרנט שלה שוטחת בכטל את טיעוניה, לפיהם פעלה בתום לב, מילאה בקפדנות אחרי תנאי המכרז, ונאלצה לפרוש עקב הסתה פוליטית, שגרמה למפגינים לחסל כל סיכוי להצלחת הפרויקט. 
בכטל זימנה את ממשלת בוליביה לבוררות במוסד הבוררות שליד הבנק העולמי, ותבעה פיצוי של 25 מיליון דולר על ביטול הזיכיון. כל ניסיונות האירגונים האזרחיים להשתתף בדיונים, אפילו כמשקיפים, נדחו על-ידי הבנק בטענה, שהדיונים חסויים ומטרתם להביא את הפרשה לידי סיום מוצלח. 
דרום אפריקה: מיליוני תושבים נותקו 
הפיאסקו של הפרטת המים בדרום אפריקה העלה למודעותו של העולם המערבי המפונק את משמעות החיים בלי מים: צימאון, מחלות ומוות. במערכה הזו לקחו חלק כל השחקנים הראשיים: ואוליה, סואץ וכמה חברות מים קטנות יותר; הבנק העולמי, שבתוכנית האסטרטגית שלו ל-1999 הגדיר את הפרטת המים שם כ"פיילוט של תפקודנו כבנק ידע"; הממשלה, אשר העומדים בראשה, נלסון מנדלה ותאבו מבקי אחריו, ראו בהפרטה אבן יסוד לפיתוח הכלכלה, ומסרו את ניהול משק המים לידיים פרטיות, תוך עמידה בתנאי הבנק העולמי לקבלת הלוואות; ורשויות ציבוריות לא מסודרות וחסרות יכולת. 
הגישה של "החזר הוצאות מלא", שננקטה בדרום אפריקה, ביקשה לגבות מהתושבים את העלות המלאה של המים שהם צורכים. במהלך השנים רשמו מחירי המים עלייה תלולה, שהגיעה ל-140%, ונגסו בעד 30% מהכנסות משקי הבית. ב-1994-2002 נותקו 10 מיליון תושבים מאספקת המים עקב אי תשלום. 
באזורים שונים הותקנו ברזים ציבוריים המופעלים על-ידי כרטיס מגנטי, אך רק משפחות מעטות יכלו להרשות לעצמן לרכוש את הכרטיסים. 
המחסור באספקת מים נקיים גרם לאלפי משפחות עניות וצמאות לחפש את הנוזל היקר בנהרות ובאגמים מזוהמים, והתוצאות העגומות לא איחרו לבוא. ב-2000 נחשפה המדינה להתפרצות חמורה של מגיפת הכולרה, שהפילה למשכב אלפי אנשים וגבתה יותר מ-200 קורבנות. 
בעימות רדיופוני שערך ה-BBC בין טרבור נגוואנה, חבר הפורום נגד הפרטה של דרום אפריקה, לבין סגן נשיא הבנק העולמי, מייקל קליין, אמר נגוואנה: "באופן אירוני, אנשים שקיבלו מי שתייה בחינם משלטון האפרטהייד, מוצאים את עצמם עכשיו, כשהשלטון הוא דמוקרטי, ללא מים, והכל בגלל ההפרטה". 
באתר הפורום שוטח נגאוונה את טיעונו המרכזי: "בני אדם יכלו תמיד להסתדר בלי חשמל, בלי נפט, בלי תקשורת. את אלה אפשר להפריט. המים הם מצרך חיוני, והאדם אינו יכול לחיות בלעדיהם אפילו יום אחד. אם המדינה לא אחראית יותר לכבישים, לחשמל ולעוד מערכות שהיו פעם ציבוריות - אז נשאלת השאלה לשם מה אנו צריכים אותה. ואם המדינה לא מסוגלת לספק לאזרחיה צרכים בסיסיים כמו מים - מוטב לנו בלעדיה". 
כיום, ענקיות המים נמצאות בחלקים נרחבים בדרום אפריקה, אבל כבר לא כל כך מתלהבות ממנה, בין היתר בשל מחאות התושבים. סואץ, לדוגמה, בחרה לאחרונה שלא לערער על ביטול חלק מזיכיונותיה ברפובליקה. 
ארגנטינה: ממשלה מושחתת 
לא רק במדינות נחשלות עשו ענקיות המים קופה על חשבון האזרח הקטן. לעליות המחירים התלולות בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, אחראית ממשלה חלשה וכנועה, שניהלה הליך הפרטה רצוף שחיתויות: מחלוקת משרות עתירות שכר למקורבי השלטון, דרך לחצים פוליטיים כבדים מצד שלטונות צרפת למען חברות המים הצרפתיות, וכלה בניגודי אינטרסים. 
ב-1993, במסגרת גל הפרטות שנעשה תחת לחץ כבד של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, אשר נבע מתוך אמונה שההפרטה תהיה תרופת הפלא שתציל את כלכלת ארגנטינה הקורסת, נמסרה מערכת המים והביוב של בואנוס איירס לידי חברת אגואס ארגנטינס, קונסורציום של שתי חברות צרפתיות, CGE וליאונז דה או, שהתמזג מאוחר יותר עם סואץ. 
מאחר ששנה קודם לכן העלתה הממשלה את מחירי המים ביותר מ-60%, קל היה לאגואס ארגנטינס לקיים את ההתחייבות הראשונית שעליה התבססה זכייתה - להפחית את מחירי המים ב-27%. בתנאי המכרז נקבע גם, כי התעריפים יוקפאו לעשר השנים הראשונות. אלא שתנאי המכרז נחשבו בעיני אגואס ארגנטינס כהמלצה בלבד. 
מהר מאוד היא דרשה מהממשלה להעלות תעריפים, ולמרות התנגדות רשות המים, שהוקמה כדי לפקח על עמידתה בסיכומים, אושרו לבסוף העלאות, בתמורה להבטחה לזרז את קצב ההשקעה בתשתיות. 
ב-1994-2001 הועלו עוד ועוד דרישות והעלאות נוספות, שאם לא אושרו על-ידי הרשות, אושרו על-ידי השרה לאיכות הסביבה דאז, מריה חוליה אלגוסראי. 
מרבית הבטחותיה של אגואס ארגנטינס לא מולאו, אך תעריפי המים עלו ב-20%. באביב 2002 הודיעה החברה, כי לא תוכל לשלם את חובותיה החיצוניים, שתפחו ל-700 מיליון דולר, ואיימה בהפסקת זרם המים אם המדינה לא תערוב לחובותיה, או לחילופין תאשר לה לייקר את התעריפים ב-42%. 
הנשיא אדוארדו דוהלדה סירב לשתף פעולה, והציע לחברה לחסוך 6.3 מיליון דולר בשנה על-ידי קיצוץ בתנאי השכר המופלגים של מנהליה. אך כשהבנק העולמי התנה את עזרתו בפתרון החוב העצום בשינוי תעריפי המים. דוהלדה נכנע ואישר העלאה נוספת של 10%. 
מדהים לגלות, כי הבנק העולמי כופף את הנשיא מתוך עמדה של בעלות. תחקיר שערך ה-ICIJ, קונסורציום של עיתונאים חוקרים המטפל בנושאים גלובליים, גילה, כי באמצעות קרן המטבע, הפך הבנק העולמי לבעלים של 5% בחברת המים, ואף מינה אחד מבכיריו לנהל בשם החברה מו"מ על התעריפים ב-1995-1999. מנהלי הבנק לא מצאו פסול בניגוד האינטרסים הבוטה. 
גורם נוסף שבחש בקדירה היה המימשל הצרפתי, שהפעיל לחצים פוליטיים כבדים על ממשלו של קרלוס מנם. גם לאחר שהחברה הצרפתית כבשה את משק המים, היה ארמון האליזה, בתקופת כהונתו של ז"אק שיראק, מעורב בקשרים בינה לבין ממשלת ארגנטינה. 
מנם הוזמן לארמון, הופגש עם בכירים בסואץ ובמיוחד עם נשיא החברה דאז, ז"רום מונו, ידיד אישי של שיראק ומי שהיה מעורב עד צוואר בפרשיות השוחד במשק המים הצרפתי שנחשפו בשנות ה-90. 
המימשל החדש בארגנטינה, שהעמיד את אלגוסראי לדין וגזר עליה שלוש שנות מאסר בגין קבלת שוחד מחברות פרטיות שניהלו שירותים מופרטים בארגנטינה ומעילה בכספי ציבור, הקפיא בסוף 2002 את תעריפי המים. מאז מתנהל מו"מ מתיש בין אגואס ארגנטינס לממשלת ארגנטינה על התנאים להמשך הזיכיון. 
הנשיא, נסטור קירשנר, ביקר באחרונה באירופה ודן עם שיראק על הסכסוך בין הממשלה לאגוואס ארגנטינס. דוברו של שיראק אמר בסוף הפגישה לעיתונאים, כי "הנשיא הדגיש את החשיבות הגדולה שיש ליישוב מהיר של מקרים קשים, במיוחד עם חברות העוסקות בשירותים ציבוריים.. אלו הם צעדים חיוניים להסרת כל מכשול שעלול להשפיע על אמון המשקיעים הצרפתיים המבקשים להשקיע בארגנטינה". איום מרומז? חלילה, אבל הרושם המתקבל הוא, שהממשלה מעניקה גיבוי בוטה לחברות הצרפתיות. 
סואץ והבנק העולמי מתעקשים, שלמרות העיכובים בפיתוח, הפרטת המים בבואנוס איירס הייתה הצלחה גדולה. ומה חושבים האזרחים הקטנים? תושבי העיר, שרק 5% מהביוב שלה זוכה לטיפול שהובטח, ויתרתו מוזרמת בצורה גולמית לנהרות ולאגני חמצון, ממשיכים לקוות לעצירת הגשמים, שכן כל הצפה של האגנים מציפה גם את הבארות במי ביוב. 
צרפת: גם שיראק חשוד 
עבור הצרפתים, הפרטה ושחיתות הם לעיתים קרובות שם נרדף, כאשר אפילו מאזרחיה לא מונעת צרפת את השילוש הקדוש של מים, פוליטיקה ושחיתות. בשנות ה-90 נחשפו במדינה פרשיות שחיתות חמורות, ובכמה מקרים הצליחו התושבים להביא למאסרם של מספר בכירים במגזר הציבורי ושל בכיר בחברת ויוונדי (היום ואוליה). 
קיימות אינדיקציות לא מעטות לכך, שהאינטרס של הממשלה בחברות המים הצרפתיות אינו לאומי-כלכלי בלבד. שערוריות שחיתות רבות נקשרו למפלגת הימין של ז"אק שיראק ולחברות המים. חקירות רבות שנערכו בשנות ה-90 על-ידי מוסד הביקורת המרכזי של צרפת, ה- Cour des Compteהוכיחו, כי ויוונדי וסואץ מימנו באמצעות חברות קש את מפלגת השלטון וקנו בשוחד את נאמנותם של חברים במפלגה. 
בכמה מקרים נחשד שיראק, אך לא נחקר; כנשיא מכהן הוא נהנה מחסינות מוחלטת. במקרה אחד אף התפטר תובע חוקר, לאחר ששיראק סירב להיעתר לזימון לחקירה. 
הנה כמה דוגמאות לשחיתות שפשתה בצרפת: בעיר גרנובל נמסר ניהול משק המים ב-1989 לחברה-בת של סואץ, והעלייה במחירים לא איחרה להגיע. 
בעקבות תלונות תושבים נפתחה חקירה, שגילתה, כי היוזמה להפרטה היתה של סואץ, אשר שיחדה את ראש העיר דאז, אלאן קריניון, בכסף, בדירת פאר בפאריס, במאות כרטיסי טיסה ובסיוע במימון מסע הבחירות שלו. 
בית המשפט ביטל את חוזה הזיכיון והחזיר את ניהול המים לעירייה, הורה לסואץ להחזיר לתושבים חיובים מופרזים עבור שנים רבות, ושלח את קריניון לארבע שנים לכלא, יחד עם שלושה מנהלים בכירים בחברת המים. 
קריניון, אגב, כיהן כשר לאיכות הסביבה בממשלתו של שיראק ב-1986-1988, והוא חבר קרוב שלו. ז"רום מונו, שניהל את סואץ באותו זמן, הצליח לחמוק מהאשמות, למרות שעדויות במשפט ייחסו לו את היוזמה. מונו מונה זמן לא רב אחר כך ליועץ קרוב של שיראק. 
ז"אן דומיניק דה-שאמפס, סמנכ"ל בויוונדי, נמצא ב-1996 אשם במתן שוחד לפוליטיקאים כדי לזכות במכרזי מים ב-70 ערים בצרפת, ונידון ל-18 חודשי מאסר ולקנס כספי גבוה. 
שנה לאחר מכן נגזרו על ראש עיריית אנגולם, ז"אן מישל בושרון, שנתיים מאסר וקנס כספי בגין קבלת שוחד מויוונדי, עבור סיוע לזכייתה במכרז להפרטת מערכת המים העירונית. בתמורה לשיתוף הפעולה שלו הועסק בושרון במשרה וירטואלית על-ידי החברה. 
פעלולים חשבונאיים ניפחו חשבונות 
בעיירה קאסטר בוטל הזיכיון על מערכת המים שניתן לסואץ, לאחר שבית המשפט פסק אשתקד, כי חיובי המים שניגבו מהתושבים היו מופרזים, והתבססו על הונאות חשבונאיות. 
ניפוח חשבונות על-ידי פעלולים חשבונאיים, מתברר, לא זר לחברות המים הצרפתיות. במקרים רבים עלו מחירי המים במהלך העשור הקודם ביותר מ-100%. החברות הצדיקו זאת בכך, שבניגוד למערכות ציבוריות, עליהן לוודא שיהיה ברשותן מספיק כסף כדי להתגבר על תקלות בזמן מינימלי. אלא שמוסד הביקורת הצרפתי גילה, כי רק ב-1997 הרוויחה סואץ יותר מ-500 אלף דולר ששולמו לה כריבית עבור הפקדה של גביית היתר מתושבי פאריס רבתי. 
ממשלת צרפת עושה כל שביכולתה, כדי שמשק המים שלה ינוהל על-ידי חברות צרפתיות, והוא מתחלק בין ואוליה (50%), סואץ (20%), סאור (10%) וחברות מוניציפאליות. 
בדומה להתנהלות המגעים בארגנטינה, היא גם אינה חוסכת במאמצים כדי להבטיח את חלקן של חברות המים הצרפתיות בפרויקטים ברחבי העולם. כך למשל, בחר הבנק האירופי לשיקום ופיתוח, שהוקם על-ידי הנשיא פרנסואה מיטראן, בסואץ ובוואוליה לניהול פרויקטים ברומניה ובסלובניה ללא מכרז. הנימוק: לחברות הוותיקות יש ניסיון רב ומכרז יהווה הליך יקר ומסובך, שיעכב את אישור ההלוואה. 
פרט לבוליביה, דרום אפריקה, ארגנטינה וצרפת, כבשו חברות המים הפרטיות מדינות נוספות ברחבי העולם, גם המערבי. מחירי המים בבריטניה, למשל, עלו בתוך ארבע שנים ב-50%, לעומת רווחי החברות שעלו ב-147%. 
ה"דיילי מייל" הבריטי כינה את התופעה "שוד המים הגדול" וכתב, כי דירקטורים ובעלי מניות של החברות המים במדינה הצליחו לנצל את מעמדם כמונופול, על מנת לבצע את מעשה השוד המורשה בתולדותינו. 

לחזרה לכלל המאמרים >

מחסור במים